פסיכותרפיה פסיכואנליטית התייחסותית

הגישה הטיפולית העיקרית בה אני עובדת היא ביסודה דינמית ומושפעת רבות מהגישה ההתייחסותית- אסכולה בת זמננו בתחום הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית. גישה זאת מדגישה את התפקיד המרכזי שיש למערכות יחסים על עיצוב הנפש שלנו ומאמינה שהאדם נולד עם כמיהה מובנית (Built-in) להיות בקשר וליצור יחסים עם סביבתו. נגזר מכך שהאישיות מתפתחת מתוך מערכת היחסים הראשוניות של התינוק עם הוריו ודמויות משמעותיות אחרות בחייו.

היבט נוסף בעל חשיבות מרכזית בגישה ההתייחסותית הינו ההשפעה ההדדית במערכות היחסים שלנו, לרבות הקשר בין הורה לתינוק, בו לא רק האם/אב משפיעים על תינוקם אלא גם הוא משפיע עליהם ומתקשר בדרכו התינוקית את צרכיו וכך גם משפיע על אופן גידולו. ברצוני לציין שבסוגיה זאת ישנה עדות מחקרית ענפה שתומכת באמונה זאת.

 

הגישה ההתייחסותית צמחה בשנות השמונים של המאה הקודמת וחוללה מהפכה של ממש בשדה הפסיכואנליטי. היא סברה שהמטפל לא רק שאינו יכול להיות לוח חלק, ניטרלי ואובייקטיבי כפי שנהוג היה לחשוב מאז פרויד, אלא שהסובייקטיביות שלו היא בעלת ערך טיפולי ממדרגה ראשונה, זאת כשהשימוש בה נעשה על פי כללי טיפול ברורים שבהם טובת המטופל נמצא במרכז. לפיכך, בגישה ההתייחסותית אומנם יש הכרה ושימוש טיפולי בהשפעה הדדית בקשר הטיפולי, אך האחראיות בחדר הטיפול היא בידיו של המטפל.

 

הנחות אלו שזורות בשיח הטיפולי שמאפיין את עבודתי, אשר שמה דגש - לפי צורך - על האופן שבו הנחות אלו באות לידי ביטוי בקשר האנושי-טיפולי שנרקם בחדר הטיפול. 

 

התבוננות יחד באופן חוויתי על הקשר הן בטיפול והן מחוצה לו, מטרתה לייצר מרחב פנימי בו מה שהפחיד והרתיע אתמול ניתן להכיל היום. הכלה זאת מובילה על פי רוב להסתכלות והתנהלות חדשה בחיי היום יום בכלל ובמערכות יחסים בפרט.